רונית בר אילן על המפגש עם יורם הרפז (מתוך פוסט במושבה חופשית)

נשלח 1 במרץ 2012, 12:50 על ידי ענת שן   [ עודכן 1 באפר׳ 2012, 15:33 ]

רונית בר אילן על המפגש עם יורם הרפז (מתוך פוסט במושבה חופשית)
יורם הרפז

למפגש האחרון של הפורום הגיע (מירושלים!) אורח מעניין וקולח – יורם הרפז. הרפז היה מורה ועיתונאי. שימש בעבר כעמית בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ומנהלו, מנהל התוכנית "הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" במכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה ומנהל פרסומי במכון. כיום הוא מרצה במכללות האקדמיות בית ברל ואלקאסמי ו….עורך את "הד החינוך".

בתור הבת של המורה תמר אני זוכרת את הד החינוך מסתובב לנו בבית. חוברת משעממת טיכו בפורמט קטן, שקראתי מתוך משיכה מגנטית לטקסטים ולא משום אטרקטיביותו. אחרי ההרצאה של הרפז נכנסתי לאתר של הד החינוך וגיליתי שברבות השנים הד החינוך הפך למגזין משובח ומעודכן. קראתי כתבה, עוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה, כל אחת יותר מחכימה ומעמיקה מהשניה.

הרפז, שאין ספק – יודע להחזיק כיתה, נתן לנו הרצאה על הסנטימנט החינוכי ועל אידיאולוגיות-העל של החינוך. במילותיו: החינוך הוא משרתם של שלושה אדונים:
סוציאליזציה: לסגל את התלמידים לחברה
אקולטורציה: לעצב את רוחם של התלמידים לאור ערכי תרבות
אינדיבידואציה: לאפשר לתלמיד לממש את עצמו

בסוציאליזציה (סנטימנט פרקטי)
המורה: מנהל כיתה; מקנה ידע ומיומנויות. ההוראה: סמכותנית; מבוססת על הדגמה ותרגול
התוכן: מועיל, לצורך שימוש. התלמיד: לומד באמצעות חיקוי. המטרה: בוגר מחוברת; חברה יציבה.

אקולטורציה (סנטימנט אינטלקטואלי, אתי ואסתטי)
המורה: מנהיג כיתה; מודל של הערכים המבוקשים. ההוראה: סמכותית; כריזמטית; מעוררת הזדהות
התוכן: בעל ערך פנימי; לצורך עיצוב. התלמיד: לומד באמצעות הפנמה. המטרה: בוגר מתורבת, אופיו משקף ערכים; תרבות נמשכת.
בזרם הזה אפשר למצוא בתי ספר נוקשים יותר.

אינדיבידואציה – (סנטימנט הומאני)
המורה: מנחה; רגיש לצורכי התלמיד. הוראה: הנחייה. תוכן: אישי; ערכו בתמיכתו ביחיד
תלמיד: ייחודי; למידה מווסתת עצמאית. מטרה: בוגר אותנטי; מממש את עצמו.

אין ספק שרוב החדר בדמוקרטי נוטה לאינדבידואציה, אבל במקביל… רוצה שהילדים ממושמעים, שיכינו שיעורי בית, שיקראו ויכתבו שוטף ויצטיינו במתמטיקה ובמדעים. שמחתי לשמוע את דעתו של הרפז על מתמטיקה – שזה מקצוע לא חיוני. שאצל רוב האוכלוסיה החלק במוח שאחראי על מתמטיקה די ישן, ורק אצל 5% מהאוכלוסיה יש שם זיקוקים. גם אני חושבת ככה ולמעשה ויתרתי על לימודי המתמטיקה בתחילת חטיבת הביניים. אחרי הצבא השלמתי 3 נקודות כדי להשלים תעודת בגרות וללכת לאוניברסיטה. הוצאתי 96 (לא זוכרת כלום) ו.. במקום לאוניברסיטה הלכתי ללמוד קולנוע בסם שפיגל, שם הקריטריונים לקבלה היו אחרים. עם השנים התפתחה אצלי ההבנה שלא צריך תואר אקדמי כדי לחיות במימוש (לפעמים אני עושה מזה אידיאולוגיה יותר מידי).

הרפז הסתלבט עלינו, השואפים לסנטימנט הומני ובאותה נשימה מבקשים שיעורי חובה במערכת הלימוד. לדידו, הקונפליקט "הטראגי" נובע מה הפיתוי: בואו נעשה סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה! האמת "המרה": יש סתירה בין האידיאולוגיות – ברמת האמצעים המתחייבים ממטרותיהן. מסקנה: יש לדבוק באידיאולוגיה אחת.

איזו אידיאולוגיה? ההצעה של הרפז: המודל השלישי.
בבית הספר של המחר לא הילד במרכז ולא תכנית הלימודים במרכז, אלא המפגש ביניהם במרכז. בית הספר של המחר מזמן תנאים אופטימליים למפגש בין "הילד" ובין תכנית הלימודים, בין צעירים ובין הישגי התרבות האנושית. אחרי 150 שנה, הגיע הזמן להמציא את בית הספר של מחר.   מהדורת פברואר 2012 של הד החינוך מוקדשת לניסוי ותהיה. היא עוד לא התעדכנה באתר הסתדרות המורים (…) ו הנה קטע ממאמר המערכת, פרי עטו של הרפז:

בית הספר במתכונתו המוכרת, בית הספר המודרני – או "החרושתי", כפי שהוא מכונה לעתים – שהוקם במהלכה של המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, לא השתנה מהותית למרות הרפורמות, ואולי בגללן (הרפורמות יוצרות אשליה של שינוי; האשליה מאפשרת את שימור הקיים). הוראת הרצאה סמכותית מצד אחד ולמידת שינון צייתנית מצד אחר ממשיכות לשלוט בבית הספר ולהכשיר אזרחים, פועלים וחיילים ממושמעים (או "מטומטמים" בלשונו של ג'ון גאטו). בית הספר הישן והטוב חי ובועט וקובר את כל הרפורמטורים שבאים לכלותו. מסביב "פאנטא ריי" ("הכול זורם") ובית הספר – סלע איתן. המדינה, המשפחה, העבודה, הזהויות הקבוצתיות והאישיות משתנות ללא הרף, ורק בית הספר כמנהגו נוהג.

כאן תוכלו לקרוא עוד על המודל השלישי.
מחשבות נוספות על חינוך – בקרוב (אני חברה של יעקב הכט בפייסבוק, ויש לו על הקיר דברים מעניינים מאוד.. )
אתם מוזמנים לשתף גם במה שעולה אצלכם.


Comments